היסטוריית המכון

אומרים שהיה פה שמח גם לפני שנולדנו (כמכון). מבחינתנו, השמחה היגיעה לראשונה מארצות הברית עם נציגי הקבוצות לפיתוח רגישות (Sensitivity Training Groups) שלבלבו בחוף המערבי יחד עם דור הפרחים. שמחה אירופאית, מאופקת יותר, היגיעה מהמסורת הבריטית של ביון, מלווה באווירה של פסיכואנליזה ארגנטינאית (איתמר רוגובסקי). אלה וגם אלה התיישבו באוניברסיטאות, בארגונים עסקיים ולבסוף בצבא. דרך ה – T Group התנסינו כמשתתפים בלשוחח לראשונה על רגשותינו ולספר על מה שאי אפשר לראות מבחוץ. לפעמים הצלחנו לדבר ממש על חולשות אישיות (לא חמורות) ונענינו בווידויים קלים של אחרים. התרגשנו.

אלה מבינינו שהתוודעו ל – Study Group ממורשתו של ביון, עסקו לראשונה בתפקידו המאתגר והמפחיד לפעמים, של המנחה. נחשפנו לצוערים בקורס קצינים חווינו התנגדויות שלא שכחנו מאז ועד היום. למדנו איך לענות לכל פנייה אישית בהתערבות קבוצתית בלבד (וחטפנו).

במקביל לכל אלה היינו בתהליכי הכשרה למקצועות טיפוליים. באנו ממקצועות  שונים (פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ופסיכותרפיסטים) רוב תהליכי ההכשרה שלנו התמקדו ביחסי מטפל- מטופל והכירו את הדיאדה בלבד. הניסיון והאמונה שלנו בתועלת של הקבוצה לא היו מוכרים וגם לא רצויים ברוב הכשרות אלה (היו יוצאים מן הכלל מעטים). מנחי קבוצות ההדרכה שבהם השתתפנו נראו לנו חסרי הבנה לתהליכים קבוצתיים. הכלנו זאת בשתיקה כי היינו עדיין מתמחים.

מנינו עשרות בודדות של אנשים בכל הארץ שהאמינו בקבוצה ככלי טיפולי, רובינו מכירים איש את רעהו ושבים ונפגשים בצמתים של למידה, הוראה ועבודה. ככל שהעמיק הידע שלנו בפסיכותרפיה האישית, כן הרגשנו יותר ויותר בחסרונה של הכשרה בטיפול קבוצתי ובבית מקצועי עבורה. חשנו כי גוף הידע של האנליזה הקבוצתית, ראוי שיתפוס את מקומו המקצועי כמו גוף הידע הפסיכואנליטי.

היו מספר ניסיונות לייסד בארץ  הכשרה לאנליזה קבוצתית. בשנות השמונים ד"ר מוטי בן יקר, ד"ר שבד וד"ר מי-בשן פתחו יחד תכנית הכשרה למטפלים קבוצתיים אנליטיים. בית הספר פעל 11 שנה. ההכשרה (שארכה שנתיים) כללה קבוצות התנסות, לימודים תיאורטיים וקבוצות אופרטיביות על פי גישתו של פישון רבייר ( Pichon Riviere). התיאוריה כללה גם מודלים אנגליים (פוקס וביון).
רק לאחר שנים ובדיעבד נודע לנו על ביקורו של פוקס בארץ ועל ההתרחשויות שהחלו בעקבות כך:

פוקס ביקר בארץ ושהה כאן במשך חודשיים בשנת 1965. הביקור נתמך על ידי יונסקו וכלל הרצאות והדרכות לאנשי מקצוע בכירים. פרטי הביקור נודעו לנו (ולעולם האנליזה הקבוצתית) בזכות מחקרו  של יהושע לביא. ההרצאה שנשא פוקס באוניברסיטה העברית משמשת היום חומר לימוד בתכנית ההכשרה שלנו. בהרצאה זו פוקס מדגיש את ייחודה של האנליזה הקבוצתית דרך קדימותה של הקבוצה לאינדיבידואל ודרך היותנו נתונים למיינד קולקטיבי (Collective Mind) עוד בטרם מתגבשת בנו חוויה של היותנו אינדיבידואלים. חוויית האינדיבידואליות, טוען פוקס בהרצאתו, היא אשליה שנוצרת בגלל היותנו נפרדים בגוף הפיזי. למעשה אנחנו מחוברים רגשית וקוגניטיבית יותר מאשר נפרדים. האנליזה הקבוצתית הופכת את הקומוניקציה הבין אישית הזאת לכלי מרפא. גם כאן פוקס הקדים את זמנו: פסיכולוגיית העצמי והגישה ההתייחסותית בנות ימינו מתבססות על רעיונות חדשים-ישנים אלה.

שנתיים אחרי מותו של פוקס, ב 1978 הגיעו לארץ אנשים בעלי שיעור קומה בתחום האנליזה הקבוצתית כדי להעביר הכשרות והדרכות בנושא: מלקולם פיינס, ליונל קריגר, מג שארפ, ארל הופר, ויוויאן כהן. בהזמנתו של סם דידסון (אז מנהל שלוותא) הם העבירו כאן השתלמויות מקצועיות שכללו הרצאות והדרכות. המטפלים שהשתתפו בהשתלמויות עבדו עם פגועי הלם קרב של מלחמת יום הכיפורים, ועם נפגעים של פעולות טרור.  עדה אברהם ריכזה כאן את המשך הפעילות ואף הקימה מכון לאנליזה קבוצתית ברוח הפעילות בלונדון.

 

כאמור, פעילות חלוצית זו לא היגיעה לידיעתנו. רבים מאיתנו שימשו כמורים בתכנית להכשרת מנחי קבוצות באוניברסיטת תל אביב (בראשותן של מרים גולן ואריאלה פרידמן).  יוצאות מן הכלל היו תוכניות ההכשרה של בני ובלה ריפא  שפעלו ברוח האנליזה הקבוצתית.. הצטרפו אליהן תוכניות הכשרה בטיפול קבוצתי (כמו זאת שפתחה חני בירן בבית הספר לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב).

ב- 1990 התקיימה בבי"ח אברבנאל סדנה באנליזה קבוצתית. יוזמי הרעיון היו ד"ר הנרי שור, מבי"ח אברבנאל, ד"ר אלכס אביב, ברכה הדר, שמעון קורניצר, אירית רווה וברנדה פוגל מהמכון לאנליזה קבוצתית בלונדון- IGA. מטרת הסדנה הייתה לבדוק האם ניתן לעניין אנשי מקצוע בפתיחת קורס מבוא באנליזה קבוצתית בארץ, מטעם IGA בלונדון. הצלחתה של הסדנה הביאה בעקבותיה את הקמתו של קורס המבוא שנמשך בשנים 1992-1991. בראש קורס זה עמדה ברנדה פוגל. שלושת המנחים הנוספים היו: רובין קופר, לבנה מרשל ומרלין ספירו. ויויאן כהן, מה-IGA בלונדון, שעלתה לארץ באותה תקופה , שימשה בתפקיד של מדריכת-על לכל צוות המנחים

בעקבות העניין שהתעורר בקורס זה נולדה היוזמה לקורס דיפלומה. ברנדה פוגל מלונדון היתה הרוח החיה בהיווצרות הקורס. האפשרות להשתייך למכון לאנליזה קבוצתית ולייסד כאן הכשרה של אנליזה קבוצתית עורר הפעם את תשוקתם של המנוסים שבינינו.  רוב המורים להנחיית קבוצות ולטיפול קבוצתי בארץ ביקשו להשתתף בקורס. נוסדו דרישות קבלה של תואר שני וניסיון מוכח של שנות ותק בטיפול קבוצתי ובהוראה. למעלה מארבעים איש, התכנסנו בבית לוינשטיין, לקורס הדיפלומה שנערך במתכונת "בלוקים" של חמישה עד שישה סופי שבוע ארוכים בשנה. המורים שלנו (ברנדה פוגל, ארל הופר, רובין קופר ושילה ארנסט) היגיעו מלונדון. ועדת ארגון מקומית (Local Organizing Committee) בראשותו של שמעון קורניצר קישרה בין התלמידים למורים. כל סוף שבוע כזה כלל השתתפות בקבוצה טיפולית קבועה, השתתפות בקבוצת הדרכה, לימוד תיאוריה במליאה וקבוצה גדולה של כולנו. זאת היתה הפעם הראשונה שבה נדרשו משתתפים (בכירים) בקורס להיות בעצמם משתתפים בטיפול קבוצתי. בכך ייסדנו נורמה מקצועית ויצרנו דוגמא אישית שמשפיעה על כל עולם ההכשרה של מטפלים קבוצתיים בארץ. הטיפול הקבוצתי אותו התחלנו לעבור הפך לחוויה מיוחדת: נפתחנו אליו ונפתחנו בתוכו. יצרנו קשרים מיוחדים גם בינינו וגם עם המנחים האנגלים שלנו. גמגמנו באנגלית (שהשתפרה והלכה) אבל ירדנו לעומק. רובנו התוודענו אז לכתבי פוקס. שיננו את המשפטים הארוכים שלו על המוכר והחדש שבהם, על התפל והעיקר. הרעיונות שלו על קדימות הקבוצתי לאישי ועל המושפעות ההדדית שבין אנשים בקבוצה (matrix, mirroring, resonance, exchange) ביססו את הייחוד המקצועי שלנו כמטפלים.  רוח של התחדשות ותקווה פיעמה בלב כולנו.  היו אלה גם ימי התקווה לשלום במזרח התיכון. יצחק רבין ועראפת חתמו על הסכמי אוסלו והשיח על מזרח תיכון חדש השתלב עם הבשורה של האנליזה הקבוצתית ועם הסיכוי להקמתו של סניף ישראלי למכון של האנליזה הקבוצתית של לונדון (IGA London). שמחתנו ארכה שנת לימודים אחת.

לקראת סופה של אותה שנה החלו העניינים לצלוע. צוות המורים כנס אותנו והודיע על שינויים בסטינג של הקורס. נדרשנו לשלם יותר. המנחים הוסיפו משתתפים על דעת עצמם. ברוח מאמצי השלום צורפו לקורס משתתפים יהודים וערבים שלא ענו על דרישות הקבלה. הכלנו את הטלטלה. רצינו להמשיך. אולם זמן קצר לאחר מכן כונסנו שוב לאחר שהקורס שוב לא עמד בתקציב. הפעם הבנו כי צוות המורים שלנו במשבר. היו לנו תגובות של כעס, אכזבה וחרדה.. כמה מאיתנו יזמו מכתב שנשלח לטירה בלונדון בתמיכת הרוב. ביקשנו את התערבותו של המכון לאנליזה קבוצתית בלונדון.

התערבותו של המכון בלונדון אכן היגיעה בצורה של משלחת בת שלושה אנשים שבאו לדבר איתנו. אלא שמה שעשוי היה לחדש את תקוותינו התברר כקטילתן: הם הודיעו לנו כי הועדה המקצועית בלונדון החליטה להפסיק את הקורס לאלתר. המורים שלנו שתקו ואנחנו נותרנו המומים. כך אמרו ועלו על הטיסה הבאה. רבין נרצח והקורס שלנו הלך.

יש אסונות גדולים מאלה אבל זאת היתה בפירוש טראומה. היתה בה כוחניות של החלטה ללא שיח ומשא ומתן. ננטשנו כאנשי מקצוע וכמטופלים. סבלנו אכזבה אנושית, מקצועית ואתית מצד המוסד שאיליו נשאנו עיניים.

חלפה שנה של הלם. במסגרת ניסיונות לעבד את מה שקרה נכתב מאמר על ידי ברכה הדר וגילה עופר. עלתה שם ההשוואה החברתית פוליטית בין מה שקרה בקורס לבין אירועי המנדט הבריטי על האמביוולנציה והתוקפנות שבו.

לאחר שנה חלו כמה התפתחויות. היו תלמידים ומורים שלא היו יכולים להשלים עם ההפסקה האלימה של הקורס. מוניקה טנאי נסעה ללונדון ופגשה את לבנה מרשל כדי לבדוק כיצד אפשר לנהוג אחרת. לבנה, מצדה שוחחה עם רובין קופר על כך. רובין קופר, צעיר המורים שלנו, שלא יכול היה לשאת את החלטתם של ראשי האנליזה הקבוצתית במכון שלו, יצר עמנו קשר וביקש לבוא ולקיים כאן קבוצה טיפולית כדי לעבד את השבר. בעקבותיו הגיע לכאן גם ברייאן בוסווד (לימים  המרכז של הקורס הראשון ((K1)   המחודש) שניהם הגיעו יחד לישראל פעם בחודשיים במשך כשנה וחצי, וקיימו בלוק של סשנים טיפוליים לאורך הסופשבוע, בקליניקות של אריק מוס ויהושע לביא בתל אביב. שניהם ייצגו עבורנו את רוחה הערכית והמקצועית של אנליזה הקבוצתית שחיפשה דרך לתיקון.

אבי ברמן, כחבר ועד האגודה להנחיה ולטיפול קבוצתי ( אז בראשותו של חיים ויינברג) הביא לדיון הצעה לייסד מכון ישראלי לאנליזה קבוצתית. על פי הצעתו יוקם מכון ישראלי עצמאי לאנליזה קבוצתית שיסתמך על הכללים המקיפים של רשת המכונים האירופאים של האנליזה הקבוצתית. (European Group Analytic Training Institutes Network. EGATIN). המכון החדש ישכור את שרותיהם של מורים בכירים וישלם את שכרם. הסמכת החברים תיעשה על פי התקן האירופי ועל ידי ועדה חיצונית. המכון יפתח את שעריו לכל מנחי הקבוצות הבכירים בארץ שיהיו מעוניינים בהכשרה של אנליזה קבוצתית.

הצעתו של אבי ברמן התקבלה פה אחד בועד. חיים ויינברג ,  היו"ר , אף יזם בוועד את מימון הקמת המכון דרך העמותה. התמלאנו רוח של חברות, יזמות ושתוף פעולה. הוקמה ועדת היגוי בראשות אבי ברמן (לימים היו"ר הראשון של המכון) על חברי ועדת ההיגוי נמנו: אבי ברמן, רובי פרידמן, חיים וינברג, יהשע לביא, מרים ברגר וסוזי שושני.). שלושה מאיתנו (אבי, רובי ומרים) יצאו ללונדון לראיין את המועמדים להוראה במכון לקראת בחירתם בהחלטת ועדת ההיגוי. הזמנו את כל חברי הקורס שהופסק לבוא למכון ולסיים את הקורס. שלושים ושלושה מתוך ארבעים וארבעה מחברנו חזרו לקורס. בריאן בוסווד (לימים המרכז של הקורס הראשון K1) יחד עם רובין רופר, ורוניקה מונץ, ולבנה מרשל היו המורים-המדריכים-המטפלים שלנו. במקביל הזמנו את אנשי המקצוע בארץ להצטרף לקורס שני ולמכון. קורס בכירים שני נפתח. רובי פרידמן היה הרוח החיה בו ועמד בראשו. (תום המרוג היה המרכז של הקורס השני (K2.) יחד עמו שמשו פליקס מנדלסון, ביאטריס הוק וגבריאל ריפקינד.

המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית קם והיה.

בשנים הראשונות האלה היו גם סערות. שתיים מהם זכורות לנו במיוחד. האחת הסתיימה בעזיבתם של עשרה משתתפים מ – K2 , מנחים בבית הספר להנחיית קבוצות של אוניברסיטת תל אביב. זאת בעקבות ויכוח חריף על אופי ההכשרה ועמידה בכללי EGATIN. מנחי התוכנית להכשרת מנחים, שהשתתפו בקורס כתלמידים, דרשו לשמור על ייחודם ולהנחות בשניים או להנחות קבוצות הומוגניות ולא הטרוגניות (זאת בשונה מדרישות (EGATIN. רוב חברי הועד המנהל התנגדו לכך נמרצות.  במהלך הדיונים עלתה הצעה להצביע על אפשרות לחריגה בודדת עבור קבוצה זו. (Grandfather Clause) למרות שחריגה זו התקבלה ואושרה באסיפת חברים, עזבו רוב המנחים האלה את הקורס ואת המכון בתחושת עלבון ובמחאה. איבדנו אנשים טובים אותם רצינו עמנו.

האירוע השני התרחש בעיצומן של התקפות הטרור של מחבלים מתאבדים על אזרחים בערי הארץ ותל אביב בתוכן (2001-2002). משרד החוץ הבריטי החליט להמליץ לאזרחי בריטניה לא לבוא לכאן. חברי הסגל שלנו החליטו שלא לבוא לבלוק הקרוב שהיה מתוכנן מתחילת השנה. טראומת הפסקת קורס הדיפלומה חייתה עדיין בזיכרוננו. לא רצינו לאפשר שבירת הסטינג של המפגשים. יתר על כן, בתוך אווירת הכאב והפחד ששררה אז בארץ נראה היה לנו שהתכנסותנו  במועד המתוכנן נחוצה לשם ההכלה הרגשית של כולנו. הועד המנהל החליט לקיים את הבלוק כמתוכנן אבל בהנחיה עצמית. ההחלטה נפלה למרות  הסתייגותם של חברי הסגל מחו"ל שציפו מאיתנו לבטל את הבלוק. נראה כי בהמשך הצלחנו להתגבר יחד על המתח שנוצר בינינו.

מעבר לסערות אלה יצא המכון לדרכו. בוגרים ראשונים הפכו לאנליטיקאים קבוצתיים מוסמכים לאחר שמלאו את חובות ההכשרה ועבודות הגמר שלהם (שנכתבו באנגלית) נקראו על ידי קוראים מחול ואושרו. הפעילות של המכון התמלאה במשימות של בניית תוכניות הכשרה, מינוי מורים, גיוס תלמידים ובניית קורסים. יושבות הראש של המכון היו עתה סוזי שושני ומרים ברגר.

מרים ברגר וסוזי שושני עמדו בראש הועד המנהל השני משנת 2005 עד 2010.  הרעיון   שניתן לראות  את תפקיד היו"ר   כשיתוף  בין שניים  היה חדשני במכונים   פסיכואנליטיים   או גרופ אנליטיים אחרים.   לא רק שהתפקיד  ניתן במשותף  לשני  יושבי ראש, אלא  שהשתיים האלה היו נשים.  היו לא מעט חששות   שבלא היררכיה  שמיוצגת על ידי  יו"ר  נבחר יחיד יתהוו קשיים  בהובלה  של המכון .   חששות אלה התבדו. הניהול המשותף של המכון היווה המשך ראוי לשלב ההקמה. המשך  זה   היה  שלב  שתבע  עבודה רבה מאוד.  ביסוס  התשתיות,  גיבוש נוהלי חיים, יצירת קורסי הכשרה חדשים, ופיתוח  תרבות  ייחודית שהאנליזה הקבוצתית  מייצגת  – היו משימות  שמרים וסוזי  לקחו על עצמן,  כשלידן  ועד מנהל  תומך ומגבה.  המשאבים שעמדו לרשותנו היו בעיקר  חזון, אופטימיות , יצירתיות  ועבודה  יומיומית.

במסגרת   השאיפה   להרחיב את  קשרינו ולהשתלב  בקהילה המקצועית  הבינלאומית   המכון ערך כנס בין – לאומי ראשון בעין גדי.  (Know Hard Feelings) כנס  זה שהשתתפו בו עמיתים   מהארץ , מאירופה ומארצות אחרות.

בשנים אלה גבש הועד המנהל של המכון תוכנית ההכשרה לאנליטיקאים קבוצתיים. בראש היוזמה והפתוח עמדה גב נורית גורן. שני המחזורים הראשונים של תוכנית ההכשרה רוכזו על ידה. שני המחזורים הבאים רוכזו ע"י סוזי שושני.

יו"ר המכון הבא היה רובי פרידמן. (2010-2013). בשנות כהונתו גברה מעורבות החברים בוועדות השונות וגדלה כניסה של חברים מהמחזורים הממשיכים לניהול והובלת המכון. בזכות תהליכים אלה החל תהליך של "העברת מקל" מהמייסדים לממשיכים. בשנתיים הבאות הצטרפה מרית יפה מילשטיין, בוגרת קורס הדיפלומה הראשון, כיו"ר משותף יחד עם רובי. שיתוף הפעולה בין רובי ומרית החל בכנס דיאלוג בשפייה [1] ונמשך בכנס האביב בגונן 2013, (Untouchable) הכנס הבינלאומי השני של המכון, ובו בהשתתפות 130 חברים ואורחים, 30 מהם מחו"ל.

 

עם סיום עבודתו של רובי, המשיכה מרית כיושבת ראש של המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית. בעת כתיבת שורות אלה מרית מכהנת בתפקיד זה. בתקופת כהונתה ארגן המכון כנס בין-לאומי (The Road not Taken) במעורבותה של פנינה כיושבת ראש הועדה המדעית. המכון החל להיענות לבקשתם של מרפאות ובתי חולים "ולייצא" תכניות הכשרה למטפלים מטעמו. באוקטובר 2014 נפתח מחזור חמישי שבוגרי המכון לאנליזה קבוצתית מלמדים ומדריכים בו ומרוכז ע"י ענב קרניאל לאואר.

אנחנו גאים במעברים המכובדים והחבריים בין בעלי התפקידים במכון, בהעברת המקל מדור המייסדים לדור הצעיר ובשילובם של מורים צעירים בתכנית ההכשרה של המכון.

כיום מצבה של האנליזה הקבוצתית בארץ עומד בסימן של השפעת הגומלין שלנו בעולם הפסיכותרפיה והעבודה הקבוצתית בארץ.  נראה כי חלה כאן פריצת דרך שבה עולם הפסיכותרפיה מקשיב לתפיסה של האנליזה הקבוצתית. הידע שלנו שהצטבר במהלך השנים האחרונות מועבר עתה ביזמתנו וביוזמתם של גופים אחרים למוסדות אוניברסיטאים ולמרפאות. מורים שלנו מלמדים אנליזה קבוצתית ברחבי הארץ. אנליטיקאים קבוצתיים של המכון מביאים את רוח האנליזה הקבוצתית גם למכונים פסיכואנליטיים (בעיקר מכון לתל אביב לפסיכואנליזה, שבו חברים ארבעה מתוכנו).

נראה לנו כי ההיסטוריה שלנו כישראלים, ההיסטוריה של הקמת המכון חוברים יחד בחותם שבו נטבעה האנליזה הקבוצתית בארץ כפי שהיא מופיעה בספר זה. ראשית, היה לנו חשוב להשתייך למסורת של האנליזה הקבוצתית להכירה ולהתמחות בה. מעבר לכך אנחנו כישראלים מהווים חברה פוסט טראומטית שעוסקת גם בתרומתו של הטיפול הקבוצתי להחלמה מטראומה ולשיקום אישי וחברתי. גם הטראומה הארגונית שעברנו וההיחלצות ממנה טבעו את רישומם. מבחינה זו האנליזה הקבוצתית הישראלית היא אופטימית ומתמודדת. במונחים של וולקן התנסינו במעבר מתרבות המבוססת על "הטראומה הנבחרת" לתרבות המבוססת על "התהילה הנבחרת". בנוסף לכך, נראה שהקונפליקטים שבהם שרויה החברה הישראלית וכן הצורך להכיל שוני ולהכליל את השונה, אף הם משפיעים על אופי האנליזה הקבוצתית שהתפתחה כאן.

המטריקס   שבתוכו הוקם  המכון ואשר בתוכו   הוא ממשיך להיבנות ,   יש בו   כמה  היבטים שמשיקים להקמתה של המדינה:  כמו  הכרזת עצמאות , בניה  שנעשית מתוך ההרס  וגם  כנגדו,  חזון שמממשים  אותו במציאות  עם  העזה רבה   והשקעות  ענקיות.

 

המכון   הישראלי לאנליזה קבוצתית מהווה מעין  פסיפס  של חלקים רבים   ושונים שהתקבצו תחת קורת גג אחת. המציאות  הישראלית יש  בה ממד דומה:  גם  היא  מתמודדת  עם   כינון  של חברה קוהרנטית  חדשה  בעלת זהות "ישראלית"  מתוך  בליל  ענק של חלקים. בעבודה התיאורטית שלנו ובתיאורי המקרים המובאים כדוגמאות בספר זה קיימת הכרה בקיומו של קונפליקט בין אנשים ובין צרכים וביידע המקצועי הנדרש כדי לטפל בו. הריפוי החברתי והריפוי האישי כרוכים יחד בתפיסה המקצועית שלנו. תפיסתנו המקצועית כוללת גם את הצורך לקשר בין האנליזה המקצועית לפסיכואנליזה. אנחנו שואפים להשפעת גומלין בין שתי הדיסציפלינות. בכתיבה המקצועית שלנו  אנחנו מקפידים יצירת שיח פסיכותרפויטי משותף. תוכנית ההכשרה של המכון עוצבה ועדיין מעוצבת לאורך השנים ברוח זו. מרים ברגר, סוזי שושני, נורית גורן וענב קרניאל לאואר השפיעו עליה רבות.

נראה כי הדרך הארוכה שעשינו והמקום אליו היגענו כיום ניתן להמחשה באופן מהותי וסמלי בכך שמי שעמד בראש המכון הישראלי עד לא מזמן, רובי פרידמן נבחר כיו"ר  האגודה הבין לאומית של  האנליזה הקבוצתית.

הספר הזה הוא אחד הפירות של פריצת הדרך שבה התנסינו בהקמת המכון. אנחנו מביאים כאן את השילוב של התנסותנו האישית, תפיסתנו התיאורטית והפרספקטיבה הישראלית.

היו  לנו אבות  מקצועיים שאהבנו  והערכנו,  שהיו לנו  משמעותיים  במובנים רבים, ושאינם עוד איתנו. רובין קופר, המורה האהוב שלנו, נהרג בתאונת טיפוס באלפים עוד בטרם הסתיים הקורס שלנו. חשנו כאב עצום, הן בגלל אישיותו ותרומתו, והן בגלל שהיה המנחה היחיד שלווה את הקורס ואת מכון ישראלי לאנליזה קבוצתית מתחילת היווצרותו. שילה ארנסט, שהנחתה והדריכה בקורס הראשון של  IGA שהופסק, התגייסה וחזרה לטפל ולהדריך במקומו וסיימה את עבודתו.  תום המרוג, בריאן בוסווד,  ושילה ארנסט  אינם  עוד בחיים.    אנחנו , כנציגי דור המייסדים ,  רוצים לזכור אותם  כמו  שראוי  לזכור  אבות מקצועיים שהלכו מאיתנו . הם חלק מהבניה של ההיסטוריה שלנו,   חלק מן האחדות חוצת הארצות והתרבויות.

 

המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית נבנה ומתקיים על תרומתם של רבים. כל חברי הועד של המכון לדורותיהם הם אנשים שיצאו מתחומם הפרטי, מהקליניקות שלהם ומהשגרה המסודרת של חייהם והקדישו פרק לעשייה למען המכון הזה בעבודה קשה ומסורה ובהתנדבות. אנחנו רוצים לציין כאן את שמותיהם:

שלומית אלון, סמדר אשוח, מרים ברגר, מירה בר, אבי ברמן, דורית ברנע, נורית גורן, רותי דואק, אנקה דיטרויי, חיים וינברג, דיאנה טופילסקי, מוניקה טנאי, מרית יפה-מילשטיין, מישאל חירורג, יהושע לביא, יעל לביא, אורי לוין, אורנה לוין-מגד, דנה ליברמן, אריק מוס, אורית מס-גולדמן, גילה עופר, ענב קרניאל- לאואר, חגית צאן, רחל צ'חנובסקי, שרה קלעי, הרנן פאבלוקס, רובי פרידמן, עליזה רוזן, בתיה רוזנטל, פנינה רפפורט, סוזי שושני,מרים ברגר, אבי ברמן, יהושע לביא

בעודנו כותבים את פרק המבוא לספר "אנליזה קבוצתית בארץ חלב ודבש" (מרים, יהושע ואני) מצאתי את מסמך ההצעה ליסוד המכון ואת מכתב ההזמנה הראשון לבריאן בוסווד.

הצעה בת עמוד ורבע שהגשתי לוועד העמותה  להנחיה וטיפול קבוצתי. (יהושע ואני היינו חברי הועד וחיים עמד בראשו).

אז הנה ההצעה שחוללה את כל ההמשך:

ההצעה להקמת מכון ישראלי לאנליזה קבוצתית דף 1

ההצעה להקמת מכון לאנליזה קבוצתית דף 2

כתב ההזמנה הראשון לבריאן בוסווד.

מכתב לעו"ד המבקש להקים באופן רשמי את העמותה "מכון ישראלי לאנליזה קבוצתית"