במהלך השנה האחרונה, מאז ה 7 באוקטובר, אל מול חוויית אובדן הביטחון והכמיהה לבוגר אחראי שייקח אחריות היה צורך גם באיש טיפול קבוצתי ( "מנהיג"), שיוכל לאסוף את השברים ולהקל על המצוקה. מטפלים רבים מצאו עצמם "קופצים אל המים הקבוצתיים", כמו מהדהדים מרחב יוצא דופן שנולד, שנים קודם לכן, באירופה.
כ- 80 שנה קודם, בתקופה שבה מספר האבדות במלחמות הוא הגדול בתולדות האנושות, מיליוני פליטים מפוזרים ברחבי אירופה ללא קורת גג, הרס רב נוצר בעקבות הפצצות אוויריות בערים הגדולות, ביון ופוקס מציעים קהילה טיפולית - מרחב לעבודה טיפולית קבוצתית בבית החולים הצבאי נורת'פילד.
'קבוצות בזמן מלחמה', היתה סדרה שיזמה הוועדה המדעית של המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, במטרה כפולה, מחד, לתת פלטפורמה לאנליטיקאים/ות מהמכון שניהלו, טיפלו, הדריכו קבוצות מאז ה 7 באוקטובר, להמשיג, לשתף ולדון בעבודתם. מאידך, להזמין מטפלים ומטפלות ואחרים העוסקים/ות בקבוצות להיחשף יותר אל החשיבה הגרופ אנליטית, אותה אנו רואים כרלוונטית ובעלת תרומה משמעותית, גם במצבי חירום ומשבר קטסטרופלי.
המציגים היקרים שתפו בקבוצות טיפוליות קשובות למשתתפים, מותאמות לסטינג המשתנה, יצירתיות, מאפשרות מרחב טיפולי משתף ומחזק. הם.ן הציגו עבודה טיפולית קבוצתית עם עם נשים מפונות שהתארחו בקיבוצים, נשות מילואים שמטפלות בילדים קטנים, שורדי הנובה "ביער הקסום", נכי צה'ל פצועים במחלקת שיקום, עבודת הדרכה ותמיכה עם מטפלים ומטפלות קבוצתיים, ועם כאלה שגילו את המרחב הקבוצתי, תוך כדי תנועה, וכמובן טיפול גרופ אנליטי במטופלים הקבועים, שבאים מדי שבוע לקליניקות מתמודדים עם האובדנים והטראומות האישיות והקולקטיביות.
המציגים והמציגות בסדרה העידו על התמיכה שהקבוצה ספקה למשתתפים ולמשתתפות, סיפרו על קבוצות שביקשו להמשיך גם אחרי שהזמן שהוקצב למפגשים הסתיים, תהו וחיפשו ללא לאות מה עוזר, איך לשלב שפות שונות שיעזרו לעבד חוויות ללא מילים, שאלו את עצמם שאלות על גמישות הסטינג והתאמתו, שתפו ברגשותיהם כמנחי הקבוצות עם חוויות לא פשוטות של חוסר אונים וחוסר ערך, לצד חוויה של סולידריות שהתפתחה ומעבר מ"אשמת הניצול" ל"חובת הניצול"[1], מדיבור מרוחק ומנותק, לעיבוד רגשות קשים של אובדן, פחד וכאב.
עם הזמן, השנה הייאוש לא נעשה יותר נוח, אבל הוא גם לא תוכנית פעולה. אנחנו תרים ללא לאות אחר דברים שמחזקים, ממשאבים, מתגברים על החושך באמצעות הניצוץ. אין ספק שאחד הדברים המרכזיים ששוב אנחנו עדים ועדות לו, כאנשי קבוצות, זה כוחו של היחד, של היד המושתת, הכתף הניתנת, כמו גם הכוח הטמון בתרומה ובנתינה עצמה.
בכלל ובימים אלה בפרט, חיבור, חברות וקשר מעניקים חיים..מבדידות האנשים לא רק הופכים לקשים, הם גם חיים פחות שנים.
כותב טוביה ריבנר לחברתו לאה גולדברג בינואר 1953:
"...מה נותר לנו עוד בעולם זה שדעתו נטרפת עליו בהיגיון אכזרי אם לא שמחה קטנה זו או אחרת? ולכן אני ההפך ממך, דווקא משום שהחרב שוב מעל ראשינו, דווקא בגלל כול אימת הלילות וחרדת הימים וקרבת המוות, כולי נתון אני לאותו " היקר ביותר", ליחסי – אדם, וקשוב ופתוח אני אל מול כול אדם שקרוב לי הרבה יותר מאי פעם. הרי אותן הנימות הדקות הקושרות ישות חיה בישות חיה חזקות בהרבה מהזוועה המפוררת והמפרידה ואף חזקות מן המוות כי קשרם קשר שמעבר למוות, קשר שבאותה הדממה המולידה בכל רגע חיים חדשים. וכל זמן שאני חי, מבט עין ומילה טובה ערכם עבורי גדול מכול ההצהרות וכל הנבואות על האנושות.. דווקא משום שהכול מסביבנו מזדעזע כל כך, אין אימה גדולה מבדידותו של " האני", שהרי בו הזעזוע עז שבעתיים. ולכן גם השירה (אני מתכוון לזו שאנו בעצמנו מנסים לדובבה) בעצם אינה מלווה אותנו לאותו הגבול האחרון שבין חיים למוות. כי לאמיתו של דבר גם היא אינה אלא הד קולנו. "
ומה יפה יותר מלשמוע קולו של הזולת המדבר אלינו!
זולת שמדבר אלינו, רואה אותנו, מכיר בנו, מכבד את תרומתינו – כול אילו מייצגים את ההיבט המרכזי שהנחה את פוקס, עם תום מלחמת העולם השנייה עת הגה את רעיון הטיפול הקבוצתי, וכרך בין בריאות נפשית לתחושת שייכות ושותפות.
מי ייתן ובשנה הבאה נהיה שותפים בהקמה של עוד ועוד קבוצות שיתרמו להתחזקות, שיקום וצמיחה של היחיד והקהילה כולה, אודתם נוכל לשתף בסדרה הבאה " קבוצות אחרי מלחמה".
[1] מהלך אותו מתארת פרופ' מרב רות באחת מההרצאות, העונה לשם זה, שנתנה במהלך המלחמה.
