מיתר הלל קורמן (מתוך "התקוה – גיליון מיוחד לראש השנה והימים הנוראים, גיליון ההתנגדות האחד-עשר – אוקטובר 2024, בעריכת אילן שיינפלד)
*
מִקְבּוּץ בְּאֵרִי הַבּוֹעֵר פָּנְתָה אִשָּׁה
בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי לְהָרִיוֹנָהּ
וְיָלְדָה בַּת –
חַבְרַת קִבּוּץ חֲדָשָׁה –
שָׁלֹא יִדְעָה פּוֹגְרוֹם.
בָּעֲנָנִים שָׁמְכַסִים שָׁמַיִם
שֶׁהֵבִיאוּ טִילִים וּבְשׂוֹרוֹת רָעוֹת
נִכְתָּב בְּגֶשֶׁם וּבְקֶרֶן שֶׁמֶשׁ –
אור.
גַּם עַיִן עֲצוּמָה דּוֹמַעַת
גַּם פָּה שָׁמוּט צוֹחֵק
רוֹאִים אוֹתָהּ
נוֹגְעִים לָהּ בַּבָּטֶן וְהִיא מִשְׁתַּגַּעַת
מְרִימָה אֶת הַיָּדַיִם בִּתְנוּפָה
וּמְרַיֶרֶת
חיות.
עוֹד כַּמָּה יָמִים יִהְיֶה לָהּ שֵׁם.
*
ה.ס פוקס, אבי האנליזה הקבוצתית ביטא בדרך כלל נקודת ראות אופטימית/נאיבית/אידיאליסטית בנוגע לטיפול הקבוצתי האנליטי ובאופן ספציפי ביחס לתפקידה של תוקפנות בתוך הקבוצה. הוא כתב כך: "כל משתתף בקבוצה ימצא את עצמו בסופו של דבר מתקיף את ההגנות הנוירוטיות של חבריו המטופלים מפני שהגנות אלו הרסניות לקבוצה. בדרך זו אנרגיות הרסניות מגויסות לריכוך העמדה הנוירוטית של האחר, כלומר מותמרות לאנרגיה מועילה ובונה לטובת התהליכים הקבוצתיים." ממשיכי דרכו, כמו מוריס ניצון למשל, בקשו לתקן נטייה זו ולבסס הכרה בפוטנציאל ההרסני הממשי של תוקפנות אנושית בקבוצה ובחיים בכלל. בימים קשים אלו אולי כדאי להדגיש שוב את הסיכוי והתקווה שעליה מצביע פוקס. אולי בכל זאת תוקפנות בין יחידים, בין קבוצות בעם, בין לאומים עשויה להיות מופנית אל החלקים החולים והפגועים יותר, באופן שייסיע בחשיפתם ובהמשך גם לתיקונם.
קשה לדמיין כיצד פעולה אכזרית, הרסנית שנועדה רק כדי לחסל, להשפיל, למחוק את האחר יכולה גם לכלול בתוכה היבט מרפא. אולי זה דורש לשאול מהו השלם? מהו השלם הישראלי? מהו השלם השמאלני? הימני? השלם הפלסטיני? הלבנוני? היהודי? המוסלמי?
אולי אפשר לאמץ שוב את התיאוריה של פוקס על הפסיכופתולוגיה, שאותה אימץ ממורו קורט גולדשטיין הנוירולוג הדגול. כמו הגוף כך החברה. הנוירון הפגוע הוא זה שהתנתק מהרקמה, שלא מוזן בדם חדש, בפולסים של נוירוטרנסמיטורים. האדם הפגוע הוא זה שהתנתק מהחברה, שלא מקבל את ההזנה של המגע, של ההכרה והאהבה לה הוא זקוק כדי לחיות. הקבוצה הפגועה היא זו שהתנתקה מהשלם הגדול יותר, שלא מצליחה לזכות במקום, במשאבים, בתפקיד ראוי.
אפשר לאמץ שוב את הרעיון של ה"מיקום" – location – את הטענה שהפסיכופתולוגיה האישית או הסוציו-פתולוגיה החברתית נמצאת תמיד במרחב הביניים, בין הפרטים, בין הקבוצות. מערכות היחסים שבהן לכל הפרטים, לכל הקבוצות יש חלק. התקשורת היא זו שלקויה. תקשורת שבה יש דוברים, יש מאזינים, יש עדים ובכל זאת משהו חסום. פוקס כותב כך: "השפה של הסימפטום, אמנם צורה של תקשורת, אך אוטיסיטית. הסמפטום ממלמל לעצמו בשקט (בחשאיות), מקווה להשמע hoping to be overheard; המשמעות המקבילה, שמועברת במלים, היא חברתית."
אולי התקוה נמצאת ביכולת האנושית להקשיב בכל זאת לסמפטום, לתקשורת שנושאת בתוכה האלימות והאכזריות, גם הקשות ביותר. אלו מספרות גם משהו חשוב על יחסים, על כח ומשמעות של המשך החיים המשותפים על פני הכוכב הזה, בחלקת הארץ הפצועה והכואבת שלנו.
שנצליח להקשיב ולהבין עוד משהו.
ארל הופר כותב כך על תקוה: התקווה היא היכולת והנכונות להפעיל את הדמיון בניסיון להתגבר על מכשולים. תקווה קשורה תמיד למידה של אופטימיות, חוסן, עקשנות וחוזק. היא פועל יוצא של המידה והאופן שבהם הפנמנו יחסי אובייקט טובים ומספקים. על בסיס הישגים אלו, אדם מסוגל לדמיין אפשרויות לעשות שימוש יצירתי מחוויה טראומטית.
הרב רודריגו רמניק כותב כך: חכמינו לימדונו: "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש" (פרקי אבות ב', ה'). בעידן של קיטוב וניכור מילים אלו מקבלות משמעות עמוקה יותר. הן קוראות לנו לא רק להיות "אנשים", אלא להיות מופת של אנושיות. כשנדמה שהחמלה נסוגה, עלינו לקום ולהיות האור בחשכה, להפגין את הטוב שבאדם דווקא כשהוא נראה נדיר ויקר מציאות. (מתוך "התקוה – גיליון מיוחד לראש השנה והימים הנוראים, גיליון ההתנגדות האחד-עשר – אוקטובר 2024, בעריכת אילן שיינפלד)
שנה טובה.
מכון לאנליזה קבוצתית.
